פרו ורבו, כדוגמא נוספת

בשיעור הקודם דנו ארוכות בצורך לברר נושאים שונים הנוגעים ליחס התורה לנשים, ובכללים שעל פיהם (לעניות דעתי) יש לערוך את הבירור הזה. בשיעור זה ברצוני לדון בנושא אחד מיני רבים, כהדגמה לדבר שבו התורה פטרה את הנשים, שיש בו מקום לשאלה חמורה, וכן ל"האשמות" לא פשוטות כלפי הדת היהודית ותורתה- ודווקא אחרי הבירור ניתן ללמוד על היחס המיוחד, הפנימי והעמוק של התורה לנשים, יחס שגרר את הפטור המסויים הזה.

במסגרת השיעורים האחרונים עסקתי בלא מעט דוגמאות לפטורים שהתורה נתנה לנשים, אולם רובם התמקדו סביב סיבה אחת מרכזית: ההסתכלות התורנית הפנימית (הסתכלות של הקב"ה בכבודו ובעצמו) על האופי של כל נברא ועל הדברים המתאימים, או לא, לכל אחד ואחת מאיתנו. על פי יסוד זה ניסיתי להסביר את חיוב הגברים במצווות עשה (והפטור לנשים), לימוד תורה ועוד... בשיעור זה ברצוני להביא דוגמא ממישור אחר, ותשובה המבוססת על דברי ה"משך חכמה", הניגשת לסוגיה מכיוון שונה לחלוטין.

שוב, אחת השאלות הגדולות הנשאלות בנושא בו אנו עסוקים נוגעת לעובדה שגברים חייבים במצוות פרו ורבו ונשים פטורות. החיוב המוטל רק על הגבר מעורר תמיהה רבה: בפועל הנשים הן שיולדות את הילדים, סובלות את צער הלידה והן שמקבלות עליהן תפקידים מהותיים יותר בגידולן, ואם כן, מדוע דווקא הן פטורות מן המצווה? גם ללא התפקידים המיוחדים שנשים ממלאות בלידת וגידול הילדים עדיין קשה להבין מדוע ראתה התורה לנכון להטיל את חיוב מצוות פרו ורבו על הגברים דווקא- האם זה מפני שהתורה לא סומכת על הנשים שהן תמלאנה את התפקיד החשוב הזה בצורה נכונה? האם יש כאן הצבה של הגבר כ"ראש המשפחה" וכמי שקובע את תכנונה? (למען ההגינות יש לציין כי דעתו של רבי יוחנן בן ברוקא, המופיעה בגמרא, היא שגם הגברים וגם הנשים מחוייבים במצווה).

חיוב הגברים במצוות פרו ורבו נלמד מהתורה, מהפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". למרות שהפסוק מדבר בלשון רבים, הרי שחכמים לומדים מסוף הפסוק ("וכבשוה"), שמדובר בפניה לגברים, שדרכם במלחמות וכיבושים (וכבר ציינו שרבי יוחנן בן ברוקא חולק, ולדעתו גם נשים חייבות, בגלל הפניה בלשון רבים). פסוק זה, "פרו ורבו" מופיע פעמיים בתורה, פעם אחת בפניה לאדם הראשון ופעם אחת בפניה לנח, ולדעת רבים מהפרשנים הפניה לנח היא הפניה שממנה אנו לומדים את הציווי (הפניה לאדם הראשון נתפסת כברכה ולא כציווי). על פסוק זה, בפרשת נח, כותב ה"משך חכמה" :
"לא רחוק הוא לומר הא דפטרה התורה נשים מפרו ורבו, וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ולא עמסה על הישראלי מה שאין שיכולת הגוף לקבל ומכל דבר האיסור לא מנעה התורה בסוגה (כלומר: בסוג שלה) ההיתר... ומשום זה לא מצאנו מצווה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול... ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו "מיתה שכיחה"... לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אישה, וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדה דיהודית דביתהו דר"ח... רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"..."

על פי דברי המשך חכמה נובע שהתורה פטרה את הנשים ממצוות פרו ורבו דווקא בגלל ההתחשבות המיוחדת בהן. בגלל העובדה שהאישה היא זו שסובלת (בעיקר) את קושי הלידה הרי שהתורה אינה מטילה על האדם מצוות קשות מידי, או מצוות שמביאות אותו לסיכון. מצד שני, בגלל ההכרח של העולם בפריה ורביה, טבע הקב"ה באישה את הרצון הטבעי ואת התשוקה ללדת ילדים.

לדעתי, יש בהסתכלות של המשך חכמה כיוון מדהים של הסתכלות על מצוות בכלל ועל הדרך שבה התורה מצווה אותנו בפרט. המצוות אינן אויב היהודי והן אינן מיועדות לגרום לנו סבל, ולכן (!) לא יתכן שהתורה תצווה נשים בפריה ורביה, או במילים אחרות- הקב"ה, למרות העובדה שהפריה ורביה צריכה להיות מצווה, "פטר" נשים ממצווה זו בגלל הסבל שהן חובות בגללה. ההשלמה למצב זה היא הטבע הנפשי של נשים להביא ילדים לעולם.

לעניינו שלנו בשיעורים האחרונים: ניתן לראות במקרה זה דוגמא לדבר שבו ניתן היה לחשוב שהתורה "מקפחת" את הנשים, מתייחסת אליהן בזלזול רב וכו'. דברי המשך חכמה חושפים כי מדובר כאן דווקא בהתחשבות יתירה, התחשבות הנובעת מהתפיסה הכללית של מצוות בתורה. גם דבריו של המשך חכמה לגבי הטבע שהקב"ה שתל בנשים מלמדות הרבה על היחס בין ה"טבע האנושי" לעולם המצוות ועל הקשר ההדדי בין שני התחומים הללו, קשר משלים.

אינני טוען שהסברו של המשך חכמה הוא ההסבר היחיד ושיש חובה לקבלו, אולם מה שחשוב לי להראות היא העובדה שהסתכלות מעמיקה וניתוח כן יכולים להוביל למסקנות מעניינות גם בתחומים שבהם על פניו נראה בבירור שהתורה "גורמת עוול" לאדם זה או אחר. גם הניתוח של המשך חכמה לגבי האופי והטבע הנשי ללדת ילדים יכול ללמד רבות על עצם בריאת הטבע האנושי, המשך חכמה מתייחס לטבע הטבוע באדם כאל חלק מהבריאה ומטרותיה, כאל חלק מהתכנון האלוקי של העמדת העולם.

באותה שיטה צריך, לדעתי, לנתח עניינים נוספים, כמו העובדה שנשים פסולות לעדות, כמו יחס התורה ללימוד תורה של נשים ועוד... בדיוק כפי שבאותה שיטה צריך לנתח סוגיות אמוניות אחרות, כגון: השמדת שבעת העממים, הרב בעולם וכדומה. הכלים האמיתיים הם העמקה, בירור פנימי של המציאות ובחינה מדוקדקת של המציאות, מתוך ההנחות הבסיסיות שציינו בשיעור הקודם.

דבריו של ה"משך חכמה" על הטבע והתשוקה הנשית ללדת יכולים גם ללמד על ההתפתחות (הלא תמיד חיובית) של העולם ועל היכולת של האדם לשלוט גם ברגשות הבסיסיים הללו. כיום, נשים רבות בעולם (בישראל התופעה עדיין קטנה, אולם היא מתפשטת גם כאן), בוחרות שלא ללדת ילדים כדי לטפח דברים אחרים- קריירה אישית, זוגיות, לימודים וכדומה. המצב הגיע עד כדי כך שבמדינות רבות באירופה "אין ילדים", ומספר האזרחים קטן משנה לשנה. שוב, הנשים נולדו עם טבע מסויים ועם רצונות המוטבעים בהן מלידה, אולם הן (ולא רק הן, כמובן, גם לגברים יש חלק בתהליכים כאלה) יכולות לשבש את האופי הטבעי הזה, להילחם בו ולהביא את עצמן למצב שבו אין להן רצון טבעי ללדת ילדים.

אין ספק שאני כותב את הדברים גם מתוך כאב. כמי שעוסק רוב הזמן בלימוד ובירור של סוגיות כאלו, אני מכיר עד כמה הדברים עמוקים, מורכבים ורחוקים (כל כך רחוקים) מהתדמית הציבורית שלהם. לעיתים קרובות מאוד מדובר בהפכים של ממש- מה שהעולם מכנה כ"גזענות יהודית" הוא בעצם שיתוף מוחלט עם העולם, ומה שנתפס כעוול מוחלט הוא (בשורש הפנימי העמוק) חסד גדול. כבר ציטטנו בעבר מהרב קוק את המשפט: "אירופה נתייאשה בצדק מאלוקים אותו לא הכירה מעולם". פעמים רבות אנו לא מכירים, לא לומדים ולא מבררים מספיק. אנו ניזונים מקטעי דברים, מעיוותי ציטוטים המופיעים בתקשורת, או אפילו מתחושות בטן (מוצדקות) ולא טורחים לברר מספיק לעומק.

יחס התורה לנשים, כמו יחסה לעולם כולו (ל"יקום" כולו), הוא שלם, מורכב מהרבה מאוד חלקים קטנים היוצרים בסופו של דבר עולם ומלואו, עולם הדורש בירור, לימוד אינטנסיבי ובירור. לא ניתן להסתפק בחלקיות של תמונה (לי, לדוגמא, לא ברור מדוע התורה פוסלת נשים לעדות, אולם מההקשר הכללי אני מבין שוודאי יש כאן סיבה עמוקה שאותה אזכה פעם לברר לעצמי) כי כל עניין הוא חלק מהיחס הכולל.